 |
| נפאל - בדרך לאנאפורנה |
מסע אחר...
לפני כמעט 3 שנים חזרתי מנפאל ורק בשנה האחרונה החלו דברים אצלי לזוז לכיוונים טיפה שונים כאלה שלא הכרתי על עצמי.
מאז שחזרתי משם השתנו אצלי במהות כמה מושגי יסוד כמו: החלטות בחיים, אהבה, גורל, משפחה וסדרי עדיפויות בחיים.
זה לא קרה כשטיפסתי על איזה הר מושלג בגובה מטורף עם נוף פנורמי מרהיב.
זה לא קרה שחוותי טראנס הזוי בואראסני אחת מהערים המטורפות בעולם.
וזה גם לא קרה תוך כדי ריצה\שחייה או פעילות גופנית אחרת. ממש לא, ההפך, רחוק מאד ממקומות אלו.
המקום עצמו לא מושך, לא סקסי, ולא מתוייר ובמקום הרים ופסגות, המקום רווי תהומות ובורות ללא סוף. בלי שום אור בקצה או חתיכת קרקע יציבה.
במקום הזה יש כאלו אנרגיות שליליות שכנראה ככה עובד העיקרון ב-"חורים השחורים" בחלל. מושכים אותך ושואבים אותך אליהם בלי יכולת שליטה, עד שאתה ממש על הרצפה או שמישהו בא לו עוזר לך לקום מהרצפה, כדי להמשיך למרות הקושי.
המקום הוא : בית יתומים-פוקרה ,נפאל.
ב-2010 הגעתי לקטמנדו, ו-2 סיבות היו לי לביקור במדינה כה מיוחדת ורחוקה. הראשונה כמובן לטפס, לטייל לחקור את הרכס המרהיב בעולם שעד שלא מגיעים לשם וקולטים את העוצמות האדירות של הרים בגבהים של 8 ק"מ לא מבינים כמה אנחנו לא כאלה חזקים\חכמים\חשובים בעולם הזה, וכמה צנועים אנחנו צריכים להיות ולכבד את סביבתנו.
והמטרה השנייה (אבל בלי יותר מדי לחפש ולהשקיע) הייתה להתנדב בצורה כלשהי אצל המקומיים. כמובן שהמטרה הראשונה והעיקרית הייתה ליהנות וכמה שיותר "לחרוש" את מסלולי הטיולים הנדירים כ"כ שיש לנפאל להציע.
זה נפלא שהמסע מתנהל כמו שמתכננים, והכל דופק. אבל אז הבנתי שזה נפלא כפליים שיש למסע תכנונים משלו, כאילו מישהו אחר כתב את סיפור המסע שלי, כמו לקרוא ספר שאין לך שמץ של מושג מה הולך להיות בעמוד הבא, כ"כ מרתק עד שאתה פשוט שוכח מהעלילה והמטרה העיקרית שבשבילה הגעת לאחת מהמדינות היפות והנדירות שיש ולצערי גם העניות והמזוהמות בעולם...
במהלכו של בוקר טיפוסי למדי של תייר בנפאל שמתחיל לא לפני 10 בבוקר הייתי בדרכי לאחד מהמקומות הידועים בעיר שם אכלתי את מנת הבוקר הקבועה שלי. כמובן החלפת חוויות עם מטיילים אחרים על היעד הבא .שאלות כמו : לאן? מתי ? איפה? וכמו ישראלי טוב..מה הכי זול כמובן ואיפה יש מצב לקומבינה של ישראלים שיכולים לעזור או להוזיל עלויות.
אני הייתי בכיוון של חנות קמפינג כדי להצטייד מחדש, אלא שבמהלך שיחה אני פוגש בחור ישראלי ,לא טיפוס רגיל, מתברר.
שעה לאחר ארוחת הבוקר מסלול הטיול השתנה, מקצה לקצה.
ביקרתי לראשונה בחיי באחד מהמקומות היותר מדכאים, עלובים ומפחידים שיש.
המבנה ממוקם כ- 15 דקות הליכה ממרכז העיירה. מהמרפסת ניתן להשקיף על רכס הרים עם פסגות מרהיבות ביותר שבתחתית ההר ישנו את אגם פוקרה הכ"כ נעים לעין, הטבע כ"כ חזק שם בעצמתו שאתה לא מאמין שקיים דבר כזה.
בתוך המבנה הקטן כמובן שהנוף שונה, לגמרי שונה.
 |
| נפאל-פוקרה |
בסביבות ה-10 נערים ונערות בין הגילים 4-12 יושבים על ריצפת המבנה לאור נרות הדולקים(כי אין כסף לחשמל) . עם בגדי הערב\פיג'מה היחידים שלהם(כי אין להם כסף לרכוש פריט נוסף) .
ומחכים כמו חיילים במסדר לארוחת הערב שלהם. הדבר בראשון שקלטתי היו העיניים שלהם, דרך האור הקלוש של הנרות היה קשה לפספס את זה . זה היה נורא בעיני, כ"כ הרבה עצב ותחושת תסכול בעיניהם, שהדבר שעלה בראשי באותם שניות היה : "מי הבן זונה, הפסיכופת עם המוח המעוות שהביא את הילדים למצב כזה?" .
כ"כ הרבה כעס מעורב בעצבות התחיל לבעבע בתוכי. ובלי ששמתי לב הצריבה התחילה בעין שמאל ואז עברה לימין הדמעות החלו, הייתי בשוק , מזל שהתאורה הייתה חלשה אחרת הילדים היו שאולים שאלות...כשראה אותי אותו ישראלי ואת תגובתי, לקח אותי החוצה רגע להתאוורר ואמר:
" זה בסדר אחי, זה קורה לכולם, אתה תתרגל. לי זה קורה פעם ביום. אתה עוד החזקת מעמד ,רוב התיירים שמגיעים תוך חצי דקה הם פשוט רוצים רק ללכת מפה, לא מסוגלים, אתה עדיין רוצה לשמוע על ההתנדבות? "
נשארתי שם כמעט חצי שנה.
תליתי את נעליי ההליכה.
ארזתי את ציוד הטיפוס והטרקים ושמתי מתחת למיטה.
חיפשתי את הגסט-האוס הכי קרוב לבית היתומים.
ולבסוף הלכתי למשרד הפנים המקומי והארכתי את הויזה שלי לעוד כמה חודשים.
הימים והשבועות חלפו ומצאתי את עצמי מחליף את אותו ישראלי מסתורי ומיוחד שאין מילים לתאר את ההשפעה האדירה שלו על אותם ילדים בפרט וכמובן על הרושם של הישראלים בחו"ל.
העבודה שלי חוץ מלהיות בשעות היום עם הילדים ולהיות סוג של אבא\אמא גם הייתה לגייס עוד מתנדבים שיבואו ויעזור למלאכה כה חשובה שלא מעט מתבצעת בעזרת תיירים.
אין מילים לתאר כמה השקעה ורצון לעזור יש בין אותם תרמילאים מכל העולם, ובעיקר אצל הישראלים. זה באופנה לרדת על כל "הסטלנים" שרק סמים בראש להם או מסיבות. מי שטוען כך, או שהוא לא מבין כלום או שהוא לעולם לא היה ולא ראה והרגיש מה אותם "סטלנים", שמחוברים ל "בוף" כל היום ו"עפים" על מסיבות יער, עם ראסטות עושים בעולם, וחבל מאד...
לאחר כמה חודשים המקום נהפך לסוג של לבית. אני ועוד צוות מצומצם של אנגלים וישראלים די ניהלנו את המקום.
הייתה ישראלית, (יותר נכון המלאך) שגרה שם 24\7 הייתה בעצם האמא\אבא\אח\אחות בכל שעות היום כמעט וזה ניכר עליה מאד. עשינו לעצמנו נוהל, כל ערב ב-21:00 הולכים לבית קפה המקומי ויושבים על קפה עם אחת מעוגות הבית, היינו חייבים את הניתוק, את החזרה לשגרה הרגילה שלנו בתור תיירים. הדילמות הקשות של :"הנה אני תייר שמוציא 100 רופי על ארוחת ערב יכולים לספק אוכל לכמעט שבוע לבית היתומים שיגעה אותנו. המחשבות כל הזמן מתרוצצות בראש ומציקות כמו מחט שדוקרת ומפעילה את המצפון בלי הפסקה.
 |
| טל הישראלית המדהימה, וכישורייה |
החודשים חולפים וככה גם עונות השנה. התיירים מתחלפים, הישראלים באים והולכים ,אני והצוות הקטן נשארים ומתבוננים על הכל מהצד ומפנימים שגם אנחנו נאלץ לעזוב את המקום שנהפך לבית שני.
הסתיו הגיע ואתו הגשם והקור, המשפיע כמובן על הילדים שלוקח אותם למחוזות רחוקים ולא צפויים. עשינו כל מה שידענו כדי לנסות לגרום לעיוות קטן של חיוך על פניהם, הצלחנו פעמים רבות ואיתה הגיעה תחושה אדירה של סיפוק שמגדיל את נפח החזה ברמות שלא הכתרתי.
כל מי שמפקפק בעיקרון של כמה שתתן ככה תקבל...תן אהבה תקבל אהבה, תן חיוך תקבל חיוך בחזרה וכ'ו...
מוזמן להתנסות במקום כזה ואני מבטיח שהוא לא יפקפק לעולם, והסקפטיות שלו תעלם מהר מאד!
כמות החיבוקים והחיוכים והבדיחות ורגעי הצחוק עם אותם ילדים היו בלתי נשכחים . כ"כ הרבה אתה מקבל כשאתה נותן מכל הלב שזה מדהים, ובעיקר שלילד שכל מה שהוא מבקש ליום הולדת שלו זה עפרון ודף A4 לצייר עליו.
זכור לי ערב לא פשוט, שגרם לי לתהות על עברי,משפחתי ומה כן יש לי בבית בישראל.
כיבוי האורות הוא ב- 21:00 ומקובל שאף אחד מהצוות לא נשאר לישון שם אלא אם כן יש אישור.
זו הייתה הפעם שאני הייתי אחראי על כיבו האורות. רק הפעם שבאתי לצאת מהחדר, הילדון בן 10 הכי קשוח וחזק בבית היתומים, תפס את מכנסי ושאל אותי:" צורי,אולי תישאר איתי קצת אני לא רוצה להיות לבד, בבקשה?" באותה שניה זה חבט בי שוב...אבל חזק יותר! לקחתי נשימה עמוקה ושאלתי אותו כאילו שלא שמעתי. אז הוא חזר על דבריו:
"בבקשה צורי, תישאר איתי ,קר לי פה ואני מפחד מהחושך". עניתי לו, שהוא לא לבד יש אתו עוד ילדים ואני מיד אביא לו עוד שמיכה.
מזל ששוב שהיה חשוך אחרת הוא היא רואה אותי, עם הצריבה בעיניים ולחות באף...לא יכולתי זה שיגע אותי לגמרי. יצאתי החוצה לשאוף קצת אוויר נפאלי משובח. ולא הפסקתי לקלל את את ההורים שלהם, שהביאו את הילדים האלה לעולם, את ממשלת נפאל הרקובה שלא עושה כלום ורק מביאה תיירים שיממנו להם את בתי היתומים, וכמובן את אלוהים שעם כל הכבוד לכוונות הטובות שלו, ולמוח הגאוני שלו כמה רוע וכמה סבל אפשר לייצר בעולם המחורבן הזה, שזה לא נתפס, מי צריך אלוהים כה אכזר?!
חזרתי פנימה ובלי להודיע לאף אחד חוץ מלילד. נשכבתי על הרצפה והלכתי לישון(ניסיתי) שידו של הילד מונחת על ידי,לוודא שאני שם ולא הולך...
קמתי בבוקר והלכתי לחדרי בגטס -האוס לישון ,שם על הרצפה לא ישנתי, שמרתי. ממש כך על הילד ועל בית התומים.
זה היה ערב שבו החלטתי לחתוך ולהזמין מקום על האוטובוס הקרוב ולרדת דרומה לכיוון הודו, ואראנסי. אחרת אני לא אצא מפה במצב סביר.
שבוע לפני כן הישראלית, (שבנפאלית פירוש שמה הוא אהבה,תשוקה) עזבה. הפרידה ממנה הייתה קשה ביותר לבית היתומים, והמון השלכות היו לזה לתקופה שלאחר מכן. הילדים אהבו אותה מאד התחברו אליה ברמות של יחס אמא לבת, ועל כן הפרידה הייתה מלווה בהמון התרגשות מצד הישראלית, והמון דמעות התעופפו להם שם בבוקר הסתוי והקר הזה של נפאל. תחושות של: אכזבה, שוב פעם נוטשים אותי, שוב פעם הם לבד, חזרה על פניהם של הילדים . נורא...
 |
| בלי אמא ואבא,בלי משפחה מגיל- 0 |
 |
| בית יתומים נפאל 2010 |
אגב שמם של הישראלים הם :מאיה ועדי...
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה