צרפת, פרק 1- האלפים הצרפתיים

הוסף כיתוב   Col du galibair  2645m

לאחר שבוע בצרפת התחלתי להתאהב באנשים, בנופים וכמובן באוכל הצרפתי.

את אמילי, בחורה נחמדה ביותר (נפגשנו דרך אתר של מסעות אופניים בעולם) פגשתי לאחר יום גשום, סוער וקר וממש קיוותי שהיא תזמין אותי לביתה לפחות ל-24 שעות שאוכל להתייבש.

למחרת נאלצתי לעזוב ,לאחר ערב נפלא בביתה שכלל כמובן המון יין, החלפת חווית ממסעות בעולם וביקור בפאב המקומי. היה קצת  קשה  להיפרד אבל הוחלט שזו לא תהה הפעם האחרונה שניפגש.(וכך היה בהמשך)

האלפים הצרפתיים נמצאים על גבול עם שווייץ ואיטליה. והתכנון שלי היה לנסות ולדווש את העליות המפורסמות ביותר בעולם האופניים, הטור דה פראנס! ולישון בסוף כל יום על אחת מהפסגות המרהיבות בחוץ כמובן, לבד באוהלי האינטימי.

Alpe d' Huez 1860m

מדובר על עליות של 15-20 ק"מ.

העליות הנ"ל, יותר נכון ה"קירות"הן מחזה נדיר במחוזותינו,  שקשה מאד להסביר במילים או בתמונות את ייחודן. פשוט צריך להיות שם.

Alpe d'Huez  1860m- היא אולי העלייה המפורסמת ביותר. על כביש זה נערכו "קרבות " במהלך ההסטורייה של הטור. רק כשמתחילים לטפס את העלייה המטורפת הזו, מבינים למה מי שניצח פה, בד"כ ניצח את הטור כולו.

14 ק"מ של 21 עיקולים בשיפועים שנעים בין 7-15%, חוויה שלא תאמן גם אם לא רוכבים על אופניים. לעלות אותה ברכב גם  ממחיש ביותר את הקושי האדיר.

Col du galibier 2645m- עלייה זו מטפסת לגובה מרשים של כמעט 3000מטר ונחשבת בעיני רבים ל"שוברת רגליים אמתית"!

הנוף הפנורמי שמשתרע למעלה שווה כל דיווש. בדרך לפסגה יש צורך במעבר של כמה מנהרות רטובות, חשוכות מאד ומפחידות. כמו כן, הכביש לשם הם 30 ק"מ של כביש צר עם המון רוכבי אופניים שמתים כבר להגיע כמוני לפסגה.

את ארוחת הצהריים של אותו יום טיפוס החלטתי לאכול מוקדם בכדי להגיע לפסגה לפני 16:00, אז מתחילה רוח קרה ביותר, ולא סימפתי במיוחד להישאר שם.

רכבתי כשעתיים מרחק של 20 ק"מ של טיפוס מתון והגעתי למעבר ההרים הראשון- Col du Lauaret . שהוא הכניסה לאזור הטיפוס האחר והקשה יותר.

הטיפוס לגאלבייר. החל בשיפוע לא כ"כ חזק והרגשתי היטב כיצד הניסיון והקילמטראז' עוזרים לי מאד בטיפוס הנ"ל.

החלו לרוץ בראשי כל מיני פנטזיות של "עוד 10 ק"מ כאלה והטיפוס  אצלי בכיס", כמה שטעיתי!

העלייה הייתה קשה, מאד.

קצב הלב החל לטפס לאזורים לא נעימים, והתלבטתי עם לעצור ולנוח או להמשיך את המומנטום. גם אפקט הגובה והאוויר הדליל מתחילים לתת את סימניהם בגובה של 2500 , גם אני התחלתי להרגיש זאת.

מזלי שמזג האוויר לא היה חם, אז החלטתי להמשיך ללא עצירה. בננה, ליטר מים על הראש ותמונה למזכרת עם הפרות שליווי אותי נתנו לי פוש אחרון לפני הסוף.

ראיתי את הסוף ואת הרוכבים האחרים שהגיעו, ואם חשבתי שההתחלה הייתה קשה אז הסוף היה בלתי נתפס. פשוט לטפס קיר. נאלצתי לעמוד על האופניים ולא לשבת בכל החלק הזה של הטיפוס. הרכיבה עם אופניים ששוקלים 45-50 ק"ג בעלייה כזו היא חוויה שקשה לתאר, קריעת תחת !

הבולם הקדמי(שנידפק כמה ימים קודם) לא ננעל עד הסוף מה שהוסיף לרמת הקושי לצערי. הפדלים עשו סימנים שעוד שנייה הן פשוט נשברים ונופלים על הכביש התלול. התחננתי לאופניי הכבדים : "בבקשה רק תעלו אותי למעלה, ואני נשבע שלא להמשיך להתעלל בכם, בבקשה!"

זהו! הגעתי לסוף.

וכשנדמה לי שהגעתי לסוף העולם שמתי לב שאני מוקף בלא פחות מ-50 רוכבים שסיימו את עלייה בדיוק כמוני. חיוך קטן על פני שהבנתי שאני היחיד עם אופניים שהם לא שליש ממשקל גופי. אפילו תמונות מהתייר הישראלי היו מחזה לא נדיר באותם דקות על הפסגה.

עוד שלושה ימים של טיפוסים ועליות אינסופיות (האופניים משום מה לא דרשו שאקיים את השבועה), ואז לראשונה התחלתי לתהות שאולי הגזמתי? והציפיות שלי מלטפס מעל 20 מעברי הרים אלפינים באירופה  אחרי 5000 ק"מ היו קצת מעל הפופיק.

רק בימים שלאחר מכן ידעתי את התשובה.