מרתון ניו יורק- 42 ק"מ בתפוח הגדול

ניו יורק, וכל מה שאסור לעשות לפני 26 מייל...(42 ק"מ)

6.11.11 

מרתון ניו יורק יצא לדרך ואני בדרכי הספונטנית מצאתי את עצמי עם עוד 50,000 רצים מכל העולם. חוצים את גשר ג'ורג' וושינגטון לכיוון מנהטן. 

באותה שעה חשתי כיצד אני נכנס למשהו שטרם חויתי, אותן תחושות שתמיד מלוות אותי במקומות חדשים,  ארצות מרוחקות שכיף ללכת בהן לאיבוד, וכולי תקווה שזה לא יגמר...לא הבנתי עד כמה זה  נכון ועד כמה אני הולך להישטף בדבר  האדיר הזה , מרתון ניו יורק!

את הכרטיסים לטיסה 027, הזמנתי יומיים לפני המירוץ. אמרתי לעצמי, אם יש מקום על הטיסה אז ככל הנראה אני אמור להיות עליה. 3 מקומות נשארו על הטיסה 027 חצות וחצי. טיסה לילית וארוכה היישר לתוך הכרך הענק של מנהטן. 

השירות המדהים של אלעל  (הבטחתי שאף מילה לא תצא מפי על איך, כמה ומי. הנה, עמדתי במילתי) רק אומר כי הדיילות  היו כמו פיות טובות ויפות שעזרו בכל דבר.

בדקה הראשונה במנהטן לאחר שיצאתי מהמונית, אני זוכר שעברה בי מחשבה- איך לכל הרוחות אני מקפיד לא ללכת יותר מדי...לא לאכול יותר מדי.. לא לשתות יותר מדי ועוד מיליון לאווים שעליהם אסור לעבור לפני מרתון. ידעתי שאני הולך לעמוד מול אתגר, אפילו  קשה יותר מהמרתון. מה ניתן לעשות בניו יורק 5 ימים לפני מרתון – מבלי להגיע תשושים לריצה?

מרתון ניו יורק-  5 מייל לפני הסיום, רובע ברונקס

למחרת, כבר הבנתי שאני הולך כנגד כל מה שאני יודע וכנגד כל ההמלצות. על כן,  בימים לפני הזינוק אעבור כמעט על כל החוקים שהכרתי עד כה בנוגע להתנהגות לפני משימה כזו. השלמתי עם עובדה זו ובמקביל עלה חיוך קטן על פני... במשך 5 ימים.
פתחתי את הבוקר בריצה קלילה בסנטראל פארק, שהיה כולו מוכן לפסטיבל הגדול ביום ראשון. היה נהדר לרוץ בקור של הבוקר, אני,  הסנאים ועוד כמה רצים מרחבי העולם שבאו לבדוק את המייל האחרון של הריצה. לאחר מכן, כמו תייר וכמו שתמיד אני נהנה לעשות, החלטתי ללכת לאיבוד בתפוח הגדול. אכלתי המון שטויות, הלכתי המון, ולא הקפדתי על שינה ארוכה טובה. כמובן שאלכוהול הופיע בתפריט היומי, ומעבר לכל אלה, החיוך על פני רק הלך וגדל ככל שהימים והשעות שנותרו עד למרתון חלפו.

לילה לפני הזינוק. אני מכין את כל הדברים הרגילים.(ג'לים, מלח, גרבי המזל, נגן מוזיקה, פלאפון וכו...)

היום הגדול הגיע.

אני עולה על המטרו ב-05:00, כשעל גופי שקית ניילון כתומה ומכוערת וענקית 
שתשמור על חום גופי. כמובן שספגתי מבטים מוזרים בסגנון: "מה  הקטע שלו?" או " מה הוא לקח\בלע?" ועוד המון תגובות מצחיקות. היו את אלו שזיהו  שאני בדרך לזינוק, ומהם  זכיתי לפרגון חם ולבבי, כמו שהאמריקאים יודעים לעשות הכי טוב.

זהו.
 אני בתוך השיטפון, אי אפשר לתאר במילים  את התחושה של 50,000 איש הרצים יחד. נחשול ענק, צונאמי של בני אדם. התחושה היא נפלאה, כאילו אני ניצב - בתוך הפקת ענק של סרט. מזג אויר מושלם,  ובלב אני חוזר על המנטרה:  "להירגע ולא להתחיל חזק.."  ברור!... בטח!... אני טוב בדיבורים בזמנים כאלו. יודע מצויין מה צריך לעשות.

אבל, יש  את המוח שחושב בצורה הגיונית, ומולו הלב והרגליים  שכאילו עונים: "תקשיב, אנחנו פה בעלי הבית, תתחיל לרוץ, ומהר!"  וכך היה. מצאתי את עצמי בהלם ב-5 ק"מ הראשונים. אין זה המרתון הראשון שלי, אבל כזו התחלה - לא תיארתי לעצמי.

וואו, האנרגיות של הקהל מטריפות  את החושים. כולם רצים כ"כ מהר!  והופ, אני מוצא את עצמי רץ ליד - מי אם לא- דין קארנאזיס, האיש והאגדה....(מייקל ג'ורדן של רצי האולטרה מרתון (ריצות מעל 42ק"מ)בעולם) שיחה קצרה וכבר מסתבר שלאיש מכרים בארץ הקודש.  "הההאודי" (להתראות)  - באמריקאית חברותית,  והוא נעלם באופק, משאיר אותי עם כל כוסות הפלסטיק המתעופפות באוויר, ביחד עם  עשרות אלפי כפפות, כובעי גרב, שקיות ניילון שכולם פושטים מגופם...לא יאמן!

מסלול  המרתון, ולא בכדי,  חוצה  את העיר על כל רבעיה המפורסמים. מתחילים  בברוקלין אצל היהודים החרדים, ממשיכים לקווינס, עולים לכיוון רובע ברונקס ומסיימים בסנטראל פארק, בליבה של מנהטן.

ריצה מדהימה. קצב  מסחרר. לאחר  15 ק"מ שמתי לב, שעדיין לא הסתכלתי על השעון, לא לקחתי ולו ג'ל אחד, ועל כדור המלח בכלל לא חשבתי.
נגן המוזיקה היה קבור עמוק בתיק,  כי עם כזו מוזיקה ברחובות ניו יורק – מי צריך ליווי מוזיקלי? ברחובות ברוקלין, כל 500 מטר, מוצבת במה, ועליה הופעה של מקומיים. במה של היספאניים שמנגנים מחרוזת שירים מארצם הרחוקה, לאחר מכן כמה נגני ג'אז, ואפילו במה של חסידי חב"ד. כשראו אותי רץ כשדגל ישראל מתנוסס על חולצתי ,אין צורך לתאר את שמחתם, הם עצרו את ההופעה ובאו אלי לצילום משותף, ומיד ניסו לצרף אותי לריקודם הסוחף.

ההמשך היה כולו עונג אחד ארוך. כשחציתי את הגשר שנכנס למנהטן, היה שקט חשוד, במשך 15 דקות, בלי קהל, רק אנחנו – הרצים, כל אחד עם מחשבותיו. ניתן לשמוע רק את הנשימות הכבדות והצעדים על גשר המתכת. זה היה מהפנט.

כמו השקט שלפני הסערה.

 והסערה...לא איחרה לבוא, מהגשר, היישר לתוך השדרה ה-1.  הרגשתי כאילו כל תושבי מנהטן עומדים ומריעים רק לי, הצעקות והעידוד היו משהו שטרם חוויתי, וכנראה היו התחליף של הג'ל וכדורי המלח שלא לקחתי. האנרגיות שהיו באוויר היו יותר מכל תוסף אנרגיה קונבנציונאלי.
 בקהל היו כ"כ הרבה יהודים, שבכל פעם שראו אותי עם דגל ישראל פרצו בצעקות עידוד – כמו " יאללה גבר תן בראש..." או -  "ישראל... קדימה עד הסוף"!  מרגש מאד. החיוך שהתחיל לפני 5 ימים כבר נהפך למשהו ענק, ייקח עוד זמן רב עד שירד מהפרצוף שלי.

סיימתי את הריצה עם נגן מוזיקה שלא הפעלתי. 5- ג'לים מתוך 7 -נשארו בכיסי, 8- כדורי המלח נמסו להם ללא תועלת.

אין לי מושג,
 אולי בעצם יש לי, איך סיימתי את הריצה. רק הצטערתי שלא רצתי לאט יותר. ממש לאט. לחוות את ניו יורק עד הסוף, עד שלא יישאר בגופי מ"ג מלח ו /או סוכר, עד טיפת האנרגיה האחרונה. פשוט לרוץ ולנשום את הריצה הכי עמוק שאפשר... 

אחרי 26 מייל קסומים ומיוחדים זה הנוף:   סנטראל פארק